הרהורי תמר
שלום! שמי תמר ביאלה והצטרפתי ליעל לעריכת הטיוטה השניה של תורתה - התורה בהיפוך מגדרי - ב2020.
כל חיי אני לומדת תורה, אולם מעולם לפני כן, כמובן, לא בדרך כזו, והלימוד הזה מטלטל אותי מאד.
בבלוג הזה אני משתפת ברגעי התעלות שחוויתי במהלך העבודה, כשההיפוך המגדרי חשף בפני אפשרויות קיומיות, אתיות ורוחניות חדשות לקיום האנושי, לדימויי האלוהות ולקשרים ביניהן.
לצד רגעים מופלאים אלו אני משתפת גם ברגעי המשבר והאכזבה שחוויתי, כשהנוסח החדש מתגלה כמשמר עוולות שאני לא יכולה לשאת.
עבודת העריכה של תורתה מעוררת בי זכרונות שונים ומשונים ומאתגרת אותי לראות את עצמי ואת המציאות שהיתה מוכרת לי, מזווית כה שונה. זהו תהליך מרומם נפש ומפחיד בו זמנית.
הפגישה שלכןם עם תורתה תעורר בכםן, מן הסתם, מחשבות ורגשות שונים משלי ואשמח מאד להתוודע אליהן. אנא הרגישו חופשי לחלוק אותן ב'תגובות', ואם אתם מעדיפים בפרטיות, אנא כתבו לי לאימייל info@toratah.org. קריאה מהנה:)
כשיעל ואני דנות בהיפוך המגדרי של שיר השירים אנו תוהות איזה גלגול חדש בתולדות המגילה הוא יציע. אנו סקרניות כיצד ישמעו תיאורי יפי איברי הגוף השונים - שבתורתו, הם מיוחסים לגוף של המגדר השני; כיצד תשמענה הסצנות הסיפוריות הקצרצרות הדרמטיות, שבתורתו, נחוו על ידי בת/בן המגדר השני. אנו גם תוהות, במידה ונבחר להמשיך ולבחון את המגילה המהופכת מגדרית, דווקא כאלגוריה ליחסים בין האלוהות לעם, איזו תיאולוגיה המגילה המהופכת תציע, כשהאלוהות תהיה האשה והעם - האיש
האיש שהזריע והוליד, טמא. כמה זמן הוא טמא? "כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ" (פסוק ב') כלומר בהתאם לדימום של האם. הדימום של האם קיים ויש לו מקום, אולם הוא לא מטמא אותה אלא את בן-זוגה. הדימום שלה מחייב אותו ומשפיע על הסטטוס שלו.
בפסוק הקודם, תהוה מטיחה בקינה שהיא ארורה מהאדמה שפצתה את פיה ולקחה את דמי אחותה, דמים שאת זעקתם שמעה וכך התוודעה לקטסטרופה. כעונש, האדמה רוויית הדם לא תשתף פעולה עוד עם קינה "עבדת אדמה". אנו בוחרות להתקין את הניקוד נָעָה וְנִדָּה ובכך להעמיד את הדימוי של קינה שפעם בחודש דמיה שלה יהיו ניגרים ממנה והיא תהיה שוב ושוב עדה לדם האנושי, מפנימה את ערכו.
בתורתה, הנשים אינן קורבנות של גילויי עריות ו/או אונס עוד. אולם הסילוק של זוועת הקורבן, מתחלף בזוועה אחרת – בזוועת התוקפת. הפרשיות מציבות אתגרים הנוגעים לדימויי הנשיות והגבריות, בעיני החברה ובעיני עצמנו. יעל ואני פונות לתפור אותה מחדש ותוהות מה יצמח שם, מה נלמד שם על אלימות מינית, על נשיות, על גבריות ועל עצמנו.